המחר לעולם לא יודע
שישים שנה לתחילת העבודה על האלבום ריבולבר: הסיפור מאחורי השיר שבו הביטלס התחילו להמציא את העתיד באולפן
מה לדעתכם השיר הראשון שהוקלט עבור האלבום Revolver, שהקלטותיו החלו ב-6 באפריל 1966? ההיגיון אומר שזה יהיה משהו פשוט כדי “להיכנס לעניינים”, אבל הביטלס – שכבר היו משועממים מהכיוון הצפוי של הקריירה שלהם – החליטו לפתוח דווקא עם השיר הכי לא סטנדרטי באלבום. אני מתכוון כמובן ל-Tomorrow Never Knows.
קשה לכתוב על היצירה הזו היום; בעידן הלופרים והסימפולים היא אולי נשמעת כמעט טבעית, אך בזמן אמת היא הייתה רעידת אדמה. כדי להבין את “הלם התרבות” שהשיר חולל, כדאי להיזכר בסדרה “מד מן”. בעונה החמישית, המתרחשת ב-1966, דון דרייפר מקבל עותק של ריבולבר מאשתו הצעירה מייגן. היא מציעה לו להתחיל דווקא מהקטע האחרון, הרדיקלי ביותר מבחינה אמנותית שהלהקה יצרה עד אז. דון השמרן מקשיב, לא מתרשם ומכבה את המכשיר בייאוש. אגב, על הזכות להשתמש בקטע הקצר הזה בסדרה, שילמו היוצרים סכום דמיוני של 250 אלף דולר.
השיר הזה סימן את נקודת האל-חזור. הביטלס גילו מה הם יכולים לעולל באולפן ההקלטות מעבר לנגינה בכלים הרגילים שלהם. הניצוץ ניצת כשג'ון לנון ופול מקרטני נכנסו לחנות הספרים "אינדיקה גלרי" (שם ג'ון יפגוש את יוקו מאוחר יותר באותה שנה). ג'ון חיפש ספרי פילוסופיה של ניטשה, אך המוכר, בארי מיילס, לא הבין אותו בתחילה. ג'ון, שחש שלועגים לו, פתח במתקפה על אינטלקטואלים, ורק לאחר שפול הרגיע את הרוחות, הוא החל לסרוק את המדפים. עיניו נחתו על עותק של "החוויה הפסיכדלית" – הגרסה של ד"ר טימותי לירי ל"ספר המתים הטיבטי". כבר בעמוד 14, בהקדמה, הוא קרא את המשפט: "Whenever in doubt, turn off your mind, relax, float downstream". כך נולדה השורה הראשונה של השיר.
בארי מיילס, אותו בעל חנות, הפך לימים לחבר קרוב וכתב עם מקרטני את הביוגרפיה הרשמית שלו "Many Years From Now". הספר של לירי, שיצא ב-1964, היה למעשה מדריך למי שמחפש להגיע ל"ריק מוחלט", לעיתים בעזרת חומרים פסיכדליים. לנון נזכר ב-1980: "לירי כתב 'קח את זה, קח את זה', ואנחנו עקבנו אחרי ההוראות. מעולם לא ראיתי את ספר המתים הטיבטי המקורי, רק את הספר של לירי – זה היה מאוד מגניב באותם ימים".
באותה תקופה, הלהקה נפגשה בביתו של בריאן אפשטיין כדי להציג חומרים חדשים. ג’ון שלף גיטרה וניגן את השיר, שהיה מבוסס כולו על אקורד אחד בלבד – השפעה ישירה של המוזיקה ההודית שהחלה לרתק אותם. ג’ורג’ מרטין המפיק, שהיה מבוגר מהם בהרבה, לא נרתע. הוא הבין שהם נכנסים לטריטוריה לא מוכרת, אבל החל לסמוך על האינסטינקטים שלהם. בשלב הזה, השיר עוד נקרא “The Void” (הריק).
השם הסופי, “Tomorrow Never Knows”, הגיע בכלל מרינגו סטאר. שנתיים קודם לכן, ב-1964, הביטלס נחתו בהית’רו אחרי סיבוב הופעות בארה”ב. בראיון ל-BBC רינגו נשאל על אירוע מוזר בשגרירות בריטניה בוושינגטון, שם מעריצה התנפלה עליו עם מספריים וגזרה קצוות משיערו. כשנשאל איך הוא מרגיש לגבי הבלגן, הוא פלט כלאחר יד: “המחר לעולם לא יודע...”. לנון פרץ בצחוק, והביטוי נכנס למאגר ה”רינגואיזמים” שלו, בדיוק כמו “A Hard Day’s Night”.
שנתיים אחורה ל 22 בפברואר 1964. הביטלס נוחתים בהית’רו לאחר סיבוב מוצלח מאוד בארה”ב – הראשון שלהם. בשדה התעופה הם מתראיינים עבור תכנית הטלויזה Grandstand של ה BBC. במהלך הראיון נשאל רינגו לגבי אירוע חריג שהתרחש בשגרירות בריטניה בוושינגטון אליה הם היו מוזמנים ב 11 לפברואר, מיד לאחר ההופעה האגדית בקולוסיאום של וושינגטון.
כאשר הביטלס נכנסו לשגרירות, הדיפלומטים ואורחיהם האלגנטיים נטשו את הקסם הרגיל שלהם. במקום זאת הם צווחו, דחפו ובעטו זה בזה כדי להעיף מבט בביטלס. הביטלס הופתעו וטיפלו בעניין בחוש ההומור האופייני להם: כשהשגריר פנה לג’ון, ג’ון ענה שהוא בכלל צ’רלי והוא כיוון את השגריר להריסון. הריסון מצידו ענה “אני פרנק”. שיא האירוע היה כשצעירה התנפלה על רינגו עם מספריים והחלה לחתוך קצוות משיערות ראשו. אחרי האירוע הזה לא הסכימו הביטלס להשתתף יותר באירועים מסוג זה.
בחזרה לראיון. המראיין שואל את רינגו: “שמעתי שטיפלו בך בגסות בקבלת הפנים בשגרירות. האם זה נכון?”
רינגו: “לא בדיוק. מישהו פשוט חתך לי קצוות שיער”. המראיין: “בואו נסתכל. נדמה שנשאר לך עוד הרבה שיער”. רינגו: “אתה רואה את ההבדל ? הוא ארוך יותר בצד השני”. המראיין: “מה בדיוק קרה?” רינגו: אני לא ממש יודע. התראיינתי כמו שאני מתראיין עכשיו וזה מה שקרה… היו מסביב 400 איש מחייכים, אז אי אפשר להאשים אף אחד…מה אפשר להגיד?” ג’ון: “מה באמת אפשר להגיד?” רינגו: המחר לעולם לא יודע…. ג’ון פורץ בצחוק.
הקלטות האלבום Revolver נפתחו רשמית ב-6 באפריל 1966. השיר הראשון שעלה על שולחן העבודה זכה לכותרת הזמנית “Mark I”. בעמדת הטכנאי הראשי התייצב לראשונה ג’ף אמריק, צעיר בן 20 בלבד שקיבל קידום בזק. הוא החליף את נורמן סמית’, הטכנאי הוותיק של הביטלס שעבר לנהל את חברת “פארלופון” (התפקיד שבו החזיק ג’ורג’ מרטין כשפגש את הלהקה לראשונה). סמית’, אגב, לא נעלם מהמפה – הפרויקט הבא שלו היה להפיק להקה אנונימית למדי בשם פינק פלויד.
בספרו Here, There and Everywhere, נזכר אמריק ברגע שבו הבין שהוא נכנס לטריטוריה לא מוכרת: “הקטע הזה היה שונה מכל מה שעשיתי לפני כן. ג’ון אמר לג’ורג’ מרטין: ‘יש לי את האקורד הזה, וכל המסביב אמור להישמע כמו זמזום’. האוזניים שלי הזדקפו כששמעתי את ההנחיה הסופית של ג’ון: ‘אני רוצה שהקול שלי יישמע כמו הדלאי לאמה שר מקצה הר גבוה בטיבט, קילומטרים מכאן‘”.
ג’ורג’ מרטין הגיב בהומור הבריטי האופייני לו: “באותו רגע התחלתי לחשוב באיזו שעה יוצא המטוס הבא לטיבט...”.
למרות הצחוק, מרטין שם את כל יהבו על אמריק הצעיר. הוא הרגיע את ג’ון שהם ימצאו פתרון, אף שלשניהם לא היה מושג ירוק איך לעשות זאת. ג’ון, שהיה נרגש מדי מכדי לחכות, החל להתארגן להקלטה וביקש מאמריק לייצר לופ פשוט של גיטרה ותופים, אבל עם צליל חזק ורועם. כדי להשיג את האפקט, הם הקליטו את הנגינה בקצב מהיר ואז האטו את הסרט, מה שיצר סאונד כבד ועמוק.
בזמן שהסרטים הסתובבו, רעיון החל להתגבש בראשו של אמריק: רמקול הלזלי (Leslie). הלזלי היה קופסת עץ מאסיבית שיועדה במקור לאורגני המונד, ובה מערכת רמקולים מסתובבת שיוצרת אפקט של תנודה ושינוי בתדרים. ברגע שסיים לעבוד על הלופ, אמריק הנרגש רץ למרטין והציע להעביר את קולו של ג’ון דרך הלזלי. מרטין הסכים מיד.
כדי לבצע את הניסוי מבלי להלחיץ את הלהקה, הם שלחו את הביטלס להפסקת תה. בזמן הזה הם חיווטו מחדש את המערכת והציבו שני מיקרופונים צמודים לרמקולים המסתובבים של הלזלי. כשהחבר’ה חזרו, ג’ון התיישב מול המיקרופון ורינגו תפס את מקומו מאחורי התופים. פול וג’ורג’ עלו לחדר הבקרה כדי לצפות בנס.
הלולאה שהכינו קודם לכן החלה להתנגן. עליה הקליטו את התיפוף העוצמתי של רינגו ואת ג’ון, ששר בעיניים עצומות דרך הלזלי. אגדת אולפן עקשנית מספרת שלנון נשכב על הכיסא הפוך, כשראשו על הרצפה, כדי להשיג את התחושה המבוקשת. למרות שאין לכך הוכחה חותכת, קיימת תמונה מפורסמת שמתעדת את ג’ון בתנוחה הזו בדיוק, מה שרק מוסיף למסתורין של אותו יום היסטורי.
ג’ף אמריק נזכר ברגע המכונן שבו הצלילים בקעו לראשונה מהרמקולים: “קולו של לנון נשמע פתאום כפי שמעולם לא נשמע לפני כן. מנותק בצורה מוזרה, מרוחק כמעט באופן על-טבעי, אך משכנע להפליא. נראה היה שהאפקט המהפנט הזה משלים באופן אבסולוטי את הטקסטים האזוטריים שג’ון שר.
בחדר הבקרה השתררה דממה. כולם נראו המומים מהתוצאה. מבעד לזכוכית האולפן ראינו את ג’ון מתחיל לחייך לעצמו. כשהסתיים הבית הראשון, הוא הרים אגודל נלהב לעברנו, ופול וג’ורג’ החלו לטפוח זה לזה על הגב בהתרגשות. ‘זה הדלאי לנון!‘, צעק פול בשיא ההתלהבות, בזמן שג’ון חזר ואמר שוב ושוב: ‘זה פשוט נהדר’”.
ההחלטה שהתקבלה היתה לאמץ את הרעיונות שעלו בהקלטה אך לזנוח אותה ולהתחיל הכל מחדש כדי להשיג תוצאה טובה יותר.
ג’ון סיפר שנה לאחר מכן על החזון המקורי שלא התממש במלואו: “דמיינתי בראש שברקע יישמעו אלפי נזירים מזמרים. זה לא היה ממש מעשי, אז עשינו משהו אחר. הייתי צריך לנסות להתקרב לרעיון המקור של הנזירים, והיום אני מבין שזה בדיוק מה שחיפשתי”.
בזמן שהחבורה האזינה לטייק הראשון, הרעיונות החלו לזרום: ג’ורג’ הריסון הציע להוסיף טמפורה (כלי פריטה הודי) כדי להעניק נופך מזרחי עשיר למונוטוניות המהפנטת של השיר. פול התמקד בקצב וייעץ לרינגו לשנות מעט את דפוס התיפוף, בעוד הטכנאי ג’ף אמריק ניסה לרכך את צליל תוף הבס בדרך מקורית – הוא פשוט מילא אותו בסוודר צמר.
מיד לאחר מכן החלו העבודות על טייק 2, כשרינגו כבר מפליא בתיפוף המוכר לנו מהגרסה הסופית. הטייק הופסק אחרי 30 שניות בשל טעות, והם עברו מיד לטייק 3 שהוקלט בשלמותו. “זהו זה, בנים”, הכריז ג’ורג’ מרטין בסיפוק. כך הסתיים יום ההקלטות הראשון, אך המפיק לא שלח אותם הביתה לנוח – הוא חילק “שיעורי בית”. ג’ורג’ הריסון תיאר זאת בחיוך: “כיתה, עכשיו אני רוצה שכולכם תחזרו הביתה ותגיעו בבוקר עם לופים שהכנתם בעצמכם”.
פול מקרטני היה אז עמוק בתוך עולם הניסויים הביתי: “היו לי שתי מכונות הקלטה בבית ויצרתי איתן לולאות סאונד. לפעמים הייתי מקבל קולות שנשמעו כמו שחפים; הייתי מאיץ צעקה או צחוק וזה מיד היה זורק אותי לתמונה של חוף ים”. פול פיתח טכניקה מבריקה – הוא הסיר ממכונת ההקלטה את “הראש המוחק”, מה שאפשר לו להקליט שכבה על גבי שכבה על אותו סרט, מבלי שההקלטה הקודמת תיעלם.
בבוקר ה-7 באפריל הגיעו ארבעת המופלאים לאולפן, כל אחד עם “שלל” הלופים שלו. פול התגלה כתלמיד המצטיין והביא כמות מרשימה של צלילים מעוותים. מלאכת הפיענוח הייתה סיזיפית: כל סרט הקלטה הורץ במהירויות שונות, קדימה ואחורה, עד שנמצא הצליל הנכון. בסופו של תהליך הזיקוק, נבחרו חמישה לופים מרכזיים שהפכו לעמוד השדרה של היצירה:
“השחפים”: שהיו למעשה הקלטה מואצת של צחוקו של מקרטני.
התזמורת: אקורד סי-במול (B Flat) בביצוע תזמורתי, שנלקח כנראה מארכיון ההקלטות של האולפן.
החלילים: צליל חלילי שהופק ממלוטרון.
מיתרי המלוטרון: מעבר בין האקורדים סי-במול ו-דו (C) על גבי מלוטרון.
הסיטאר המטפס: צליל סיטאר בעלייה, שהוסיף את הגוון ההודי הייחודי.
הלופים האלו, שנולדו בביתם של חברי הלהקה, הפכו לאבני הבניין של אחד השירים המהפכניים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה.
ג’ף אמריק תיאר את הרגעים ההם בחדר הבקרה כסוג של טירוף יצירתי: “ג’ורג’ מרטין ואני הצטופפנו מעל הקונסולה, מעלים ומורידים את הסאונד לקול צעקות ההוראות של ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו – ‘בוא נשמיע את השחף הזה עכשיו!’. הקונסולה הפכה לסוג של סינתיסייזר אנושי, וניגנו עליה ממש כמו על כלי נגינה. בסופו של דבר, השלמנו את המשימה לשביעות רצונה המלאה של הלהקה”.
אבל הביצוע הטכני היה מבצע צבאי לכל דבר. כדי להזריק את הלופים לתוך ההקלטה המקורית, נדרשו לא פחות מ-12 מכונות הקלטה וכל ידיים עובדות שהיו באולפן באותו רגע. אמריק נזכר בסוריאליזם של הסיטואציה: “למזלנו, שאר האולפנים היו ריקים באותו צהריים. חיברנו את כל המכונות דרך הקירות, וכל עובד פנוי ב-EMI גויס למשימה. הסצנה נראתה כמו שילוב בין סרט מדע בדיוני למערכון של מונטי פייתון – טכנאים בחלוקי מעבדה לבנים עומדים במסדרונות, אוחזים בסרטי הקלטה מתוחים ונראים די מבויישים. רובם בכלל לא הבינו מה אנחנו עושים וכנראה חשבו שיצאנו מדעתנו”.
עד לאותו שלב, חמשת הלופים המרכזיים שימשו כ”סולואים” של השיר, אבל אחרי כמה האזנות כולם הרגישו שמשהו עדיין חסר. ג’ורג’ הריסון, שנאבק בתקופת “ריבולבר” על מקומו מול הדומיננטיות של פול, התעקש להכניס לופ ייחודי משלו. הוא הוקלט מנגן תו בודד על הטמפורה ההודית, וג’ף אמריק הפך את הצליל הזה ללופ המהפנט שפותח את השיר.
התוצאה הסופית הייתה פסיפס צלילים חסר תקדים: לולאת הטמפורה נפרשה כמעט על פני השיר כולו, וסולו הגיטרה שהקליט פול יום קודם לכן עבור השיר “Taxman” הואט בטון אחד, נערך והושמע לאחור. אמריק שתל את הסולו המהופך מיד לאחר החלק הראשון של השירה, וכהערה אחרונה בהחלט, נוסף בסיום השיר פסנתר עליו ניגן ג’ורג’ מרטין.
השיר חתם את האלבום “Revolver” שיצא באוגוסט 1966 – סגירה ששינתה את הכל. זו הייתה הנקודה שבה המוזיקה הפופולרית הפסיקה להיות רק “שירים” והפכה לאמנות מופשטת, פסיכדלית וחסרת גבולות. הדבר הבא שהמעריצים שמעו מהלהקה היה הסינגל “Strawberry Fields Forever” – המשך ישיר למהפכה שהתחילה באותו יום אפריל גורלי באולפן.
להרחבה על Tomorrow Never Know תוכלו להאזין לפרק בפודקאסט ביטלמניקס מתוך הסדרה ‘מריבולבר לפפר’ שעסק בתחילת ההקלטות לאלבום ריבולבר
את הסיפור המלא של יצירת הקטע החריג הזה של הביטלס תוכלו לקרוא בפירוט רב גם בספר שלי “הביטלס המהפכניים’ שניתן לרכוש בסניפי סטימצקי, האוזן השלישית וחנות התקליטים ביטניק, כמו גם גרסה דיגיטלית באתר עברית.